נפתלי דוידוביץ. 70. מאמן בהתנדבות ברמת ישי. אבא של רון. סבא של קורן ונמרוד.
למי לשא מכיר אותי אני מאמן כבר 35 שנה. עד גיל 35 שיחקתי ב"אגד" בליגה למקומות עבודה. לא ידעתי כלום על טניס שולחן. לא לימדו אותי ולא התעניינתי.לא גדלתי בחוג או מועדון ובקיצור לא ידעתי כלום.
בגיל 36 כשאני דיי טוב לליגה הנמוכה הזאת ,רון בן 6 ו"הצלחתי להדביק אותו בחיידק" הבנתי שאם אני רוצה שהוא יהיה מצטיין אני צריך ללמוד לבד.אני גם טיפוס "סוליסט" שקשה לו להאמין שאחרים יעשו את העבודה טוב ממנו. (ואני בהחלט יודע שיש הרבה יותר טובים ממני בהרבה מאד תחומים בענף).ובכל זאת, אין כמוני. כי אני אדאג לו אישית אישית ואין לזה תחליף. וימים יגידו. והם הגידו.
פתחתי מועדון בטבעון עם 12 שולחנות ו 40 משתתפים ונשארתי שם כ 30 שנה כמעט יום יום. למדתי,בעיקר מהנסיון. למדתי קורסי מדריכם ומאמנים. רון הלך לפנימיה (היה אצלי סגן אלוף ישראל) ואחר כך אוהד פניאל ועוד ולימדו אותי וכך הלאה.
אני רוצה להעביר את דעותיי לגביי הקשר בין ההורה לספורטאי וחשבתי שכדאי שאלה שלא מכירים אותי ידעו מי הכותב..
בנושא הזה דעותיי ברורות וחד משמעיות. בהקצנה מוגזמת אני אומר "שאיפא שאין הורה אין ספורטאי".ואני מדבר על ספורטאים השגיים. אלה שחולמים להגיע גבוה. אלה שהטניס שולחן חשוב להם מאד. אלה שישחקו כל חייהם ויעבירו לילדהם ונכדיהם ועוד.
אז למי שחושב שאני מדבר על אלופי ישראל ומעלה אז…זה ממש לא נכון. אני מדבר גם על ספורטאים השגיים נגועיי חיידק הטניס שולחן. (והחיידק הזה חי בועט ונושם).ולמי אני קורא ספורטאי הישגי? לכל אלה שמוכנים להשקיע זמן סביר ויקר ולעסוק בטניס שולחן בצורה רצינית .
נביא כמה דוגמאות: אבל נפתח דווקא בספורטאים השגיים כאלה שלא היתה להם תמיכה מספקת מההורים.
אני לא אזכיר שמות כי לא נאה ומי אני שאשפוט ?. ולכן אספר שהצלחתי להכניס כמה ספורטאים לפנימיה לוינגייט. (שלשם מתקבלים רק הכי טובים). אלה שפרשו היו אלה שההורים היו הכי פחות מעורבים. נכון, היו גם יוצאים מהכלל (שהצליחו מצליחים עדיין בגדול) אבל אלה בעלי דרייב ענק ומיוחד מאד וכמובן אהבה עצומה לספורט בכלל.
הילדים שהכרתי שרון היה בפנימיה רובם הגדול זכו לתמיכה נהדרת של ההורים ולא רק בטניס שולחן (בפנימיה היו לפחות 100 ספורטאים ממספר ענפים והם היו מעורבים בחדרים ובבית הספר ועוד)
אני זוכר ימי הורים ואת הלהט והוויכוחים והריגוש של ההורים להשגת תנאים, נוחות וכו וכו.
כאן המקום להזכיר כמה שמות של ספורטאים שהורה מעורב ברמות של "בלעדיו לא היה קיים": פלה, מסי, רונלדו, האחיות ויליאמס, אייל ברקוביץ,נמיאר (סדרה חדשה בנטפליקס. איך אבא עני מגלגל עכשיו חברה של 250 עובדים שתפקיד החברה היא לשמור על נמיאר ושכאשר יפרוש להשאיר אותו מותג.) ויש עוד המונים. כל פעם שאני קורא על מישהו בספורט אני מחפש הורה וכמעט תמיד מוצא.
יש כמה סוגים של הורים:
1.הורים שחושבים שלא ייצא שום דבר מטניס שולחן. (ואני זכיתי לאמא שאמרה לי "מה ייצא לך מזה ?").כמה שהיא טעתה.
- הורים שחושבים שהעיקר שהילד יהיה מרוצה וכל עוד הילד מרוצה הם מרוצים.
- הורים שמתעניינים. שואלים את הילד. באים מידי פעם לראות. מבינים קצת את החוקים וכו.
- הורים שמבינים שהטניס שולחן חשוב לילד שואלים ,באים, מתעניינים, תומכים באגודה,לומדים, נענים ברצון לעזור ותמיד יהיה להם זמן ועניין בנושא.
כל ההורים האלה (כתבתי פה 4 קבוצות אבל ברור שזה לא תורה משמיים ויש כל מיני סוגים אחרים) . כל ההורים האלה סומכים על האגודה, המאמן וכו.
ואני אומר "זה לא מספיק"!!!!!
קודם כל כל המרבה הריי זה משובח. וכל הכבוד לכולם. כל תמיכה ועזרה לילד ולמסגרת מבורכת ואין לקחת אותה כמובן מאליו .באמת באמת.
אבל זה לא מספיק להגשים את החלום של הילד.
הרבה הורים אמרו לי " אני לא רוצה בכלל שהילד יהיה הישגי. שיילך להינות וזהו. יותר חשוב שיתרכז במשהו אחר. אני לא חושב שהוא בכלל כשרוני."
אז זה מה שאני אומר להם: גם אני הייתי ילד. ואני זוכר את החלומות שלי. ובחלומות שלי הופיעו ספורטאי על (מנצ'ל, שמילו ועוד למי ששמע או מכיר). ילד הוא לא מבוגר. ילד חולם ובגדול. והחלומות ישתנו והרצונות יתחלפו. אבל מהם חובתנו, תפקידינו, רצונינו אם לא לנסות להגשים לילד חלומות?.(כן כן שאלה כבדה מאד).
לי פחות, התשובה היתה מאד ברורה
וכשרון מהו? . האם במילה כשרון אין יכולת התמדה. חריצות. רצינות. אינטגרציה חברתית?. רק קוארדינציה, אתלטיות, כוח וכו הם כשרון ?.
ממש לא!!!!.
אני עשיתי מאמץ גדול (בהנאה גדולה ובשיתוף מלא של רון) שרון יתקדם בטניס שולחן.מקצוע שאין בו תהילה ולא כסף,אך יש בו הנאה אין קיץ. כשביקשו אותו לפנימיה לא רציתי שיילך בהתחלה כי חשבתי שאני אהיה מספיק מקצועי. כי זה היה מאד יקר (כחבר אגד לא קבלתי הנחות מילגות וכו. הרבה כסף כל חודש ועוד ההוצאות מסביב). כי חשבתי שעדיף בבית עם החברים הבית ספר והצופים. כי היתה ביקורת במשפחה ומאחרים (המורה לספורט (מצטיינת ארצית) אמרה לי :"אתה הורס לו את הילדות"). ועוד ועוד.
אבל הצליחו לשכנע אותי ואותו. הלכנו לראות. עשו לרון ימי גיבוש,מחנות. רון רצה ואני רציתי להגשים את חלומו.
היום אני ממליץ לכל אחד ללכת לפנימיה כזאת.
יש לי עוד 2 בנות נהדרות. ניסית לקרב אותם לענף. לא הצלחתי. הן קפצו מחוג לחוג כמו כולם. (לרון היה קצת מאד.כדורגל וזהו). אני גם לא זוכר איזה חלום מיוחד שלהן שהייתי צריך להיות מעורב כמו אצל רון, אבל כל שביקשו קיבלו. (לפחות אני חושב כך) צריך גם שתיים לטנגו.
הסיפור עם הפנימיה היא רק שלב בקריירה אבל זאת דוגמית טובה לשאר השלבים (לפני ואחריי).
אז לסיכום הנושא הזה ממליץ להורים מאד להיות מעורבים. לשאול ,להתעניין ,לבוא לתחרויות,ללמוד את החוקים,ללמוד את עולם הטניס שולחן. לחפש לילד שעורים פרטיים. לחפש לילד חוגים בספורט. לחפש לילד מסגרת שעושים כושר (כוח,גמישות,סבולת לב ריאה). לדחוף את הילד ללכת לתחרויות. לדחוף את הילד למלא את הנדרש במועדון. וכן כן לא לסמוך על לגמריי על המאמן. המאמן כמה שיהיה טוב (והם טובים מאד) לא יכול להעניק יחס אישי צמוד לילדכם. אתם האחראים להגשים לו את חלומותיו.
וכן כן לא לוותר על הלימודים. ממש כנ"ל.
ולתמוך לתמוך ולתמוך. ולא משנה מה אתה ההורה חושב. אם אתה תאמין באמת זה יעבור לילד וזה יקרה.
שאלו את הבת של פול מאקרתני על מקור ההצלחה שלה.היא מצליחה מאד באופנה. היא ענתה: "ההורים שלי קידשו את האדמה שאני דורכת עליה".
ולספורטאי אני אומר. אל תחכה שההורה שלך יאהב את הענף או יבוא לתחרויות (ויש כאלה שמפחדים שההורים יבואו) . דבר אליהם. בקש מהם. דרוש מהם. אתה תרוויח בגדול והם יגידו לך תודה רבה. ההנאה שתקבל מהורה תומך תהיה ענקית והם כך יקבלו את כל התודה שאתה חייב להם על כול מה שהם עושים בשבילך. אם תביא להם את הענף הביתה הם יתרגלו, ילמדו, ולאט לאט יגלו מעורבות הולכת וגוברת . וזה…לכל החיים!!!. ראה מקרה רון אני נמרוד וקורן.
ולסיכום ספורטאים והורים. זרקתי חומר למחשבה. אם רוצים להגיב ,להתייעץ,לשאול הפלאפון שלי 052-220-2001.
אשמח מאד לעזור בכל נושא.
בהצלחה לכולנו.
